<h1>או"ז הלכ' שבת סימן פ"ו</h1>
<h2>דף מט:</h2>
בפ' כירה [מ"ג, ע"ב] אתמר מת המוטל בחמה אמר ר"י אמר שמואל הופכו ממיטה למיטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר (מביא) [מניח] עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואסיקנא דבטלטול מן הצד אי שמיה טלטול או לא פליגי ובעינא לאוקומי כתנאי בפלוגתא דת"ק ור' יהודה בן לקיש ודחינן לכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול ומיכן דקדק רבי' יצחק בר שמואל דהכי הלכתא דטלטול מן הצד שמיה טלטול דחדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בהמפלת [כ"ד, ע"ב] וביש בכור לנחלה [מ"ט, ע"ב] ותו מדהוה [ליה] לאוקומי דכ"ע טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדליכא ב' מיטות דלא אפשר להצילו אלא בטלטול גמור הילכך לת"ק אין מצילין ולר' יהודה ב"ל אפ"ה מצילין כדמפר' טעמא דמתוך שאדם בהול על מתו כו' ואוקמה אעפ"כ דכ"ע שמיה טלטול ש"מ דאליבא דהילכתא איכוון סתמא דתלמודא לאוקומיה וש"מ דהכי הלכתא כרב. והאי דפסקינן הלכתא כרב בטלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במת וכיוצא בו דכיון שצריך לאותו דבר המטלטל ובכונה מטלטלו ועיקר טלטולו לאותו דבר האסור בטלטול סבר רב להחמיר דילמא אתי לטילטולי האיסור לגמרי בידים ובזה הלכה כמותו אבל במקום שבא לטלטל דבר האסור בטלטול וא"צ כי אם לדבר המותר בטלטול אלא שא"א לו לטלטל ההיתר אא"כ יטלטל האיסור אז מודה רב דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן הלכה דכל כה"ג לא שמיה טלטול כההיא דר"פ כל הכלים [קכ"ג, ע"א] דת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים פי' פגה תאינה שלא בישלה כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן הוי מוקצה אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אמר רבי אליעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן אר"נ הלכה כר' אליעזר בן תדאי, התם אפי' רב מודה דהכי הלכתא וכדפרי' וראיה לדבר דאם לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דהא רב סבר בכירה גבי טלטול המת דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואילו בפרק תולין [קמ"א, ע"א] אר"נ האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור רב אדא בר אהבה אמר אמרי בי רב [תנינא דלא כר"נ] הקש שע"ג המיטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ, מעתה קשיא דרב אדרב דהכי אשכחן בב"מ פ' השואל [ק"ב, ע"ב] ובב"ב פ' בית כור [ק"ה, ע"ב] דפריך דרב אדרב בכה"ג בפ' השואל גבי המשכיר בית לחבירו לשנה דאמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא לה כולה למשכיר מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא זימנא דאר"ה אמרי בי רב איסתירא מאה מעי כו' מיהו כמדומה בעיני דהא לאו ראיה היא דלא שייך למיפרך דרב אדרב אלא במקום שיאמר אמר רב הונא אמרי בי רב דאז הוי רב אבל במקום שיאמר אמורא אחר אמרי בי רב אז בי רב היינו רב הונא. מיהו אכתי יש לדקדק דתנן בפ' נוטל [קמ"ב, ע"ב] האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות אלמא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותקשי מתני' לרב ואע"ג דמתני' אוקמ' בגמ' בשכח מ"מ גבי מת נמי דין שכח הוא דאי דין מניח מ"ט דשמואל דשרי ותו דאנן סהדי דאין אדם מניח את מתו בחמה מדעתו שלא יסריח ואע"ג דאיכא למימר דאית ליה תנאי דקיימי כותיה ר"י בן לקיש ות"ק דידיה הא אוקמה לדרב דלא כסתם מתני' והא נמי ליכא למימר דרב יעמיד מתני' כת"ק דר"א בן תדאי דע"כ ת"ק דר"א פליג אדרב שהרי כעין דאסר רב טלטול דמת אע"ג דלא נגע במת כעין זה מתיר ת"ק דר"א בפגה וחררה היכא דלא נגע בתבן ואמרי' בבמה טומנין [נ', ע"ב] הטומן לפת וצנונו' תחת הגפן אם היו מקצ' עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאי' ולא משום שביעית ולא משום מעשר ונוטל בשבת ופירש"י התם הא דנקט מקצ' עליו מגולין משום שבת נקט לה דאין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים וההיא ע"כ כת"ק דר"א בן תדאי אתי' הילכך רב לא מתוקם אליבא דת"ק אע"כ יש לנו לומר דלא סבר רב לטלטול מן הצד שמיה טלטול אלא במת וכיוצא בו שהוא בעצמו אסור בטלטול ויש לירא פן יטלטל האיסור בידי' לגמרי אבל גבי פגה וחרר' ולפת וצנון שהם עצמם מותרי' בטלטו' וכן חבי' וכר ואין אסור בטלטול אלא דבר המעכב אותם התם מודה רב דשרי לטלטל האיסור מן ההיתר מן הכר ויקח ההיתר כי ליכא למיחש פן יטלטל האיסור לגמרי בידים דהא אין צריך לו וכן הלכה למעשה כדפרי'. אמנם ראיתי כתוב בשם רבינו שמואל ור"ת שבכל ענין טלטול מן הצד שרי ואין חילוק בין שאר דברים למת שהכל מותר ואין לחוש להא דמסיק בכירה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול גבי מת דמאחר דאפסיק הלכת' בהדיא בכל הכלים [קכ"ג, ע"א] כר"א בן תדאי אורחא דתלמודא הוא לאסוקי פעמים אפי' דלא כהלכת' מיהו נראה בעיני הלכה למעשה כדפרי' בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל וההיא דאמרי' ר"פ לולב וערבה [מ"ג, ע"ב] פ"א חל ז' של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מבעוד יום והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים וכבשום תחת הקרקע למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת אבנים כו' משמע דע"ה שמטום ולא ת"ח י"ל דהכי הוה עובדא ואפי' ת"ח היו יכולים לעשות כיון שטלטול אבנים אינו לצורכו כדפרי' וליכא נמי למיסר ולומר דחשיב כמניח מדעת דלאו כל כמיניה דאינש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו וההיא דבמה טומנין [נ', ע"ב] דאמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש"י משום מזיז עפר וכן נמי הא דאמר שמואל [שם] האי סכינא דביני אורבי פי' שנועצין הסכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר התם לאו משום טלטול עפר אלא מפני שעושה גומא. וזה שהתרנו טלטול מן הצד ה"מ בשכח כגון ששכח דבר האסור בטלטול ע"ג דבר המותר בטלטול ולמחר הוצרך לדבר המותר בטלטול שמטלטל האיסור מן הצד אבל במניח שהניחו שם ע"מ להיות מונח ע"ג ההיתר כל היום אפי' בשבת אז אפילו מן הצד אסור לטלטלו למחר כדתנן פרק נוטל [קמ"ב, ע"ב] האבן שעל פי החבית מטה על צדה והוא נופלת מאליה וא"ר הונא א"ר לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ותנן מעות שעל הכר [מנער את הכר] והן נופלות וא"ר חייא בר אשי [אמר רב] ל"ש אלא בשכח אבל במניח כו' ופירש"י שבמניח נעשו החבית והכר בסיס לדבר האסור ואפי' בטלטול נאסרו וגבי חבית אסור אף על צדה וכן גבי הכר אסור אפי' לנערו ופר"ח דהילכתא כרב הונא אמר רב דרבא א"ר אמי אר"י קאי כותי' בפ' כל הכלים [קכ"ה, ע"ב].
